לשם ובחזרה - סוף שבוע של שגעון אנגלי

               פעם בשנה נאספים כמה אלפי בריטים ונספחים לסוף שבוע במיינהד, כפר מנומנם וציורי במערב אנגליה, על קו החוף, בצמוד לאחד מכפרי הנופש הנודעים של חברת באטלין. כפר הנופש עמוס בקיץ במשפחות קייטנים שבאים לבלות ליד החוף ונהנים מכל השירותים המצופים - פארק מים, בריכת שחיה, פארק אתגרי ואזורי הסעדה. בחורף עומד כפר הנופש בשיממונו וממתין לשיני השמש שיבואו בעונה הבאה. פרנסי הפארק, בניסיון לצמצם את עלויות התפעול השנתיות, יוזמים סופי שבוע נושאיים שימשכו קהל אחר למלא את חדרי האירוח והמסעדות. אחד הפופולריים שבהם הוא סוף השבוע שמוקדש ללהקת Madness, אחת הלהקות החביבות על תושבי הממלכה, הנערים שגדלו על חורבות הפּאנק וחברו בסוף שנות ה-70 לתחיה של זרם הסקא, שמוצאו מג'מייקה בסוף שנות החמישים והשישים של המאה שעברה.

              הלהקה שזכתה לשרשרת להיטים בצמרות המצעדים, התפרקה ב-1986, וחזרה לפעילות די רצופה מ-1996 ואילך. למרות שבשעתו הייתה להם תדמית של שטותניקים שנבעה גם מהווידאו-קליפים המשעשעים שלהם מרובי התחפושות, הייתה להם אמירה שיצאה בחלק מהשירים היותר מאוחרים. לראשונה קיבלתי תקליט שלהם לבר המצווה שעוד ידובר בו בהמשך, ולמרות שהערצתי להקות אחרות לפני וכמה אחרי, מאדנס הפכה עם השנים ללהקת הבית, זו שתמיד אפשר לרכוש עוד פריט שלה, אפילו אם לא ממש צריך. ב-1982 הם היו אמורים לבקר אצלנו אבל מבצע צבאי בצפון שהתגלגל למלחמה קלקל את התכניות. ב-1992 טסתי לראות את הופעות האיחוד ה"חד פעמי" הראשונות שלהם, הרפתקה שמחקה את ההון העצמי הצנוע דאז, אבל הייתה הפעם הראשונה בפארק עם קהל אנגלי. קהל אנגלי זו באמת ליגה אחרת. אותו לילה האדמה רעדה! באמת, חפשו בויקיפדיה, מסתבר ש-36 אלף זוגות רגליים שקופצות באותו קצב יכולות לעשות דברים.

         זה כבר כמה שנים שהלהקה מקיימת את הסופשבוע הפסיכי שלה בחורף והשנה הרגשתי שממש הגיע הזמן. אבל, עד שבדיוק אזרתי עוז ושלפתי אשראי, נחרדתי לגלות שהאירוע סולד אאוט. לא שזה מטריד אותי בדרך כלל, אבל מדובר באירוע כולל לינה בקצה האי, וסיכוי למצוא ספסר רע לב שימכור לי כרטיסים בשער הוא די קלוש. באותו טקס בר מצווה שהוזכר למעלה היה עלי לקרוא מההפטרה את פרק א' של ספר ירמיהו. ירמיהו גורס שם כי מצפון תפתח הרעה. מה כשלה אמונתי כאשר דווקא האנשים מצפון הביאו את הישועה.

  Men of North Country, או בקיצור, מונק, הם להקה ישראלית שמנגנת נורת'רן סול משובח, שרובו מקורי, אבל כולל גם גרסאות כיסוי מפילות לקלסיקות רוק. הלהקה, שהוציאה כבר שני אלבומים בלייבל הנחשב אסיד ג׳ז, הוזמנה גם היא להופיע בסוף השבוע המדובר, כחלק מכמה הופעות שנתנו באנגליה. גישוש נבוך בפייסבוק אצל ישיב כהן, סולן הלהקה, הניב הזמנה לערב הראשון של סוף השבוע ובהמשך גם לנסיעה במיניבוס הלהקה מלונדון למיינהד, עניין זניח של חמש שעות .

           כאשר יורדים מן הדרך המהירה ומתחילים לנסוע באזור האנגלי הכפרי, מרגישים שנכנסים לאתר צילומים של משחקי הכס. פונדקים עם גגות קש וארובה מעשנת, הדרך הכפרית הצרה עוברת בין גבעות ירוקות, טירות חרבות  ופונדקים עם גגות קש וארובה מעשנת,עם שמות טיפוסיים, כמו השועל הזריז או התפוח הזהוב.

אחר הצהריים הגענו לשערי כפר הנופש, שבמרכזו אוהל עצום מוקף פארק שעשועים נטוש. מסביב גוונים מרובים של אפור, וטיפות  גשם. מיי אמרה אז ,  שהפארק מזכיר לה סצנה מהסרט ביג, כשטום הנקס הולך לחפש ביריד את מגיד-העתידות המכני, זולטר, שישיב אותו בחזרה לילדות.

לאחר הרישום, הלהקה הלכה לעשות דברים שרק מוזיקאים יודעים (באלאנס), ואני הלכתי בצוותא עם שני מעריצים גרמנים על קו החוף, לאכול פיש נ' צ'יפס ולהקשיב לזעקות השחפים.

        לקראת ערב הגשם מתגבר וכל שוכני הפארק מתרכזים בפאביליון המרכזי. בשמונה בערב מאדנס עולים לפתוח את החגיגה באופן רשמי. עם תפאורה צנועה, ללא נגני ליווי, עולים שישה החברים (ללא צ'אס סמאש שיצא לפסק זמן  לפני שנתיים), לבושים קז'ואל, לנגן מול כמה אלפים בודדים של חברים ומעריצים. קהל רגוע ולא מחומם, בקושי בפיינט השלישי, וסאגס הסולן מסביר שהערב החליטו לצ'פר את הקהל ולנגן רק "לא להיטים" משני האלבומים הראשונים שלהם, חלקם לא נוגנו עשרות שנים.

        שני התקליטים הללו היו על טהרת הסקא, לעומת הכיוון היותר פופי שהלהקה לקחה בהמשך. האלבום הראשון צעד 78 שבועות במצעד בזמנו ואין שיר שם שהקהל לא מכיר. לעומתו, התקליט השני הצליח מעט פחות ומוכרים בעיקר הלהיטים הגדולים ממנו. בהעדר אלו היה להופעה קצת קשה להתרומם, והפעילה מעריצים מושבעים בלבד. לי דווקא היה מרגש לשמוע את Disappear ואת Overdone אחרי כל הזמן הזה. 

קז'ואל בערב הראשון

עם סיום ההופעה, וההבטחה להופעה הגדולה של מחר, עם כל הלהיטים ושירים חדשים, היה צריך לבחור בין ההופעה של Rhoda Dakar, אושיית סקא ופעילת זכויות אדם ותיקה, או לראות את הלהקה משלנו בבמה המרכזית. בחרתי בדגל ובהמנון, שנתנו הופעה מעולה שאט אט הוציאה את הבריטונים מהקיפאון.

האנשים מהצפון מהמרים על כל הקופה

     ריקודים, זה ידוע, נוטים לחבר אנשים ביחד, וכך המשיך לו הערב לתוך הלילה ולסט של התקליטן קרייג צ'ארלס, משם למסיבה בפאב לצלילי המנוני מוד וסול, עד לסוף הבלתי נמנע, מרוסק על ספה, בלבוש מלא וחיוך שיכורים ולאו דווקא מאלכוהול

יש להם אפילו בירה משל עצמם Gladness .

         בבוקר  החבר'ה עזבו, לא לפני שהשאירו לי תליון שמאפשר גישה חופשית לכל המופעים, ואני יצאתי לכפר לחפש את המלונית שלי ששמה התחיל בג'. מקום נהדר מיינהד, ישוב ציורי השוכן לרגלי הר שגולש לים, ויוצר מפרצונים ומסלולי הליכה בעלי דרגות קושי שונות למטיילי האביב והקיץ. בחורף, לעומת זאת, התיירים מעטים ומרבית התושבים מסתגרים בבתיהם. אבל היום הרחוב הראשי של העיירה הומה ממבקרי הפסטיבל שמסתערים על שלושת בתי המרזח שלו, ועל דוכני המזכרות, שהשכילו מראש להציע שלל פריטי סקא ומטריות. אחרי ארוחת צהריים דשנה על טהרת הבריטיות (נקניקיות ופירה) יצאתי בחזרה אל מתחם הפסטיבל שם החלה מסיבת הבריכה! לצלילי הרכב היפ הופ זינקו הבריטים לתוך הבריכה (הפנימית) ונטלו חלק בשעשועוני מים, תחרויות  ביקיני וקעקועים לכל שאגות חבריהם. לפנות ערב פנו כולם אל החדרים על מנת להתכונן לערב, שכן הלילה הייתה דרישה לבוא בתחפושות.

מעריצים ממושמעים שבוודאי שקדו על התלבושות שבועות מראש, החלו להגיע לאיזור הבמה ברביעיות ושישיות, מחופשים בשלל דמויות שהתפרסמו בקליפים השונים של הלהקה. עשרות שוטרים וגנבים (Shut Up), חיילים בתרבושים (Night Boat to Cairo), עקרות בית עם רולים (Our House), חליפות עיתון (Ghost Train) ועוד רבים אחרים.

לאט לאט הקהל מתרכז סביב הבמה שם מתנגנים צליליו של Papa’s Got A Brand New Pigbag שהיה לפני עשורים ההמנון של מועדון הפינגווין בתל אביב. המסך עולה וחושף את הלהקה מאחורי סורגים, פותחת עם You Can’t Touch Us Now, שיר הנושא מאלבומם החדש. מרגע זה והלאה מתחילה מסיבה, כולם צוחקים, רוקדים ושותים, להיט רודף להיט, כשהשירים היחידים שאני לא מכיר שייכים לתקליט החדש. למשל Black Bird על "ההיא עם קול המלאכים, אוהבים אבודים בלילה, ציפור שחורה במעוף, עכשיו רק המלאכים שרים" וברקע לאט ךאט  מתגלה  תמונה של איימי ווינהאוס  .לראשונה מזה 35 שנה הם מבצעים את בCardiac arrest "" ולי יש לחץ בחזה, את "The Prince", הסינגל הראשון  שהוציאו אי פעם הם מקדישים כמובן למוסיקאי פרינס באסטר שנתן ללהקה את שמה וכמו רבים אחרים הלך השנה לעולמו. בגרסת הכיסוי המפורסמת שלהם ל- It Must Be Love בחור לידי כורע ומציע נישואים לקול תשואות והמסיבה מעלה הילוך.

אהבה מנצחת את הכל

כולם רוקדים עם כולם, היפ, ציקידפ אפ, ציקידאפ אפ, הנשימה נעתקת, ואז, בצעד אחד מעבר, אני מרגיש מכה חזקה בכתף, ומישהי צועקת עלי בזעף, "אתה לא שייך לכאן!". מודה שאני קצת המום, בכל זאת חשבתי שלא מזהים את מוצאי בקלות. "שם!", היא מצביעה, "לך לשם!". ממש בקדמת הבמה ישנה חבורה של כמה עשרות שמשחקים במערבולת, מעיפים אחד את השני על כל האחרים. אני נזכר במשפט המפורסם על ענייני הגיל של דני גלובר בסרט נשק קטלני, אבל לעזאזל, חיים רק פעם אחת, ושנינו נדחקים דרך השורות ומתקבלים בהתלהבות אצל חבורת הפראים. מקץ  שלוש דקות כבר אין לי אוויר בכלל. שטויות, חמצן זה לחלשים.

ספינת לילה לקהיר שחותם את הסט מעיף את כולם לאוויר כולל עשרות שהוזמנו מראש להתפרע על הבמה, וכולם נופלים כמו בובות  לרצפה בסוף השיר, רק על מנת לזנק הכי גבוה בפזמון האחרון. איזה סוף נפלא להופעה, אבל הערב רחוק מסיומו !

הלכתי לחדש אנרגיות עם אחד המאפים המיוחדים של חבל קורנוול (בצק עלים ממולא בשר וירקות) והמשכתי לבמה המרכזית, שם עלו איאן ברודי והלייטניג סידס שלו. ברודי הוא סוג של הערת שוליים בריטית, עם מראי מקום מרובים. בראשית  דרכו הוא היה חבר בלהקת הפוסט פאנק הליברפולית Big In Japan, שייחודה בכך שכל חבריה כמעט הפכו למפורסמים בלהקות אחרות. בהמשך ניגן בכמה הרכבים כמו Care והפיק אחרים, עד שהקים את ה- Lightning Seeds בסוף שנות ה-80, וזכה איתה להצלחה מסחרית ואמנותית כאחד. ההופעה כאן הייתה הראשונה שלהם מזה כמה שנים עם הרכב שכלל גם את בנו של ברודי ואת גונבת ההצגות אבי הרדינג, הסקסופוניסטית של הזוטונס, שברודי הפיק בעבר. ההופעה מתניעה לאט, אבל עם מינון נכון של שירים מוכרים כמו Pure ו- Sense, הקהל נכנס לאווירה, ושואג את המנון הכדורגל שלושה אריות (בריטים, כבר אמרתי).

הגיוני לגמרי

קצת אחר כך יצאתי אל לב הסערה, בודד ובאפלה מוחלטת, אל הכפר הסמוך, ללינה. נאד המים שעלה מהים נמהל במטחי הגשם, עד שלא היה ברור מה קדימה ומה למעלה. חרקתי שיניים, פינטזתי על שמש, ונישאתי על גלי הקסם אל המיטה.

בבוקר, בעלי הפונדק המקסימים עזרו לי לייבש את הבגדים הרטובים ומילאו אותי בארוחת  בוקר ענקית. בצהריים יצאתי למסע הארוך חזרה אל העיר הגדולה. מיי צדקה; אמנם רק ל-48 שעות, אבל גם אותי זולטר החזיר  בזמן.